ארץ אחרת

ומקור ההצלחות בקליטת הילדים למסורת התרבותית שהילידם מביאים" צילום: איל יצהר

האתיופים במערכת החינוך

הביוגרפיה של מהרט, בן 39 ("למרות שברישום זה קצת שונה. כשעלינו לארץ היו שיבושים, אבל אני חי עם זה"), מזכירה במעט את תולדותיו של רבי עקיבא, שהתחיל ללמוד בגיל ארבעים ועלה לגדולה. הוא נולד באתיופיה. ב-1981 תקפו פורעים את הכפר של סבו ("פוגרום", מכנה זאת מהרט), ושלושה מבני משפחתו נהרגו. כתוצאה מכך יצאה משפחתו לסודאן כדי לעלות משם לארץ. בסודאן שהו שלוש שנים מזעזעות, שבמהלכן נעלמו שלושה מאחיו וארבעה מדודיו, ועד היום לא נודעו עקבותיהם ("הם ניסו לחזור לאתיופיה להציל חלק מהרכוש, אבל הפורעים הצליחו כנראה לשחד את הצבא הסודאני, שעצר אותם ולקח אותם לבסיס צבאי. מאז איננו יודעים מה עלה בגורלם"). מהרט בן ה-19, הוריו ושני אחים הקטנים נקלטו ב-1984 במרכז הקליטה בקריית-גת. הוא הגיע ללא כל השכלה פורמלית, למד בתחילה באולפן ואחר כך בקורס למכונאות רכב. אחרי שסיים את הקורס, למד באוניברסיטת בן-גוריון במשך שמונה חודשים על מנת לקבל תעודה של 11 שנות לימוד. בלחץ אדיר שלו הצליח להתקבל למכינה להנדסאים של המכללה הטכנולוגית בבאר-שבע. לאחר המכינה למד לימודי הנדסאות, תעשייה וניהול, ובסיום הלימודים, כשהיה בן 25, התגייס. לאחר השחרור החל לעבוד באוניברסיטה העברית במכון לחקר הטיפוח בחינוך והצטרף למרכז ההיגוי של יוצאי אתיופיה במערכת החינוך, שהיה בחיתוליו. במקביל השלים תואר ראשון בחינוך, ובהמשך היה למנהל המרכז. "לאור נקודת ההתחלה שלי ולמרות מה שקרה עם אחי והורי, שמתאבלים 24 שנים על בניהם, אני אדם שמרגיש שהוא הוציא את המקסימום מעצמו, בעזרת לא מעט אנשים טובים שהיו להם ציפיות גבוהות ממני".

משהו לא טוב קרה בקליטה החינוכית של יוצאי אתיופיה. על כך מסכימים גורמים רבים במערכת החינוך ומחוצה לה. גם על כך שבשנים האחרונות חל שיפור מסוים במצב – אולם שיפור בהחלט לא מספק – יסכימו רבים. הדרך הקצרה והשטחית ביותר לבחון את מידת ההצלחה בקליטה החינוכית של בני הקהילה היא בחינת שיעור הזכאים לתעודת בגרות. בעוד שבתחילת שנות התשעים היו אלה אחוזים בודדים, בסופן כשלושים אחוז מתלמידי י"ב בני העדה היו זכאים לבגרות, וכיום עלה השיעור לארבעים אחוז. אולם השיעור הזה עדיין קטן במידה ניכרת משיעור הזכאים לבגרות בקרב כלל ילדי ישראל.

פעילים ומשקיפים שונים מצביעים על שורה ארוכה של טעויות שנעשו בקליטה החינוכית של הקהילה, שהניבה שורה ארוכה של כישלונות: הפניה גורפת של יוצאי העדה לפנימיות; פיזור בני הקהילה באזורים חלשים מבחינה סוציו-אקונומית, שלהם מערכות חינוך חלשות (מדיניות זו הגיעה לתודעה לאחרונה, בעקבות אי הסכמתו של ראש עיריית אור-יהודה לקבלת ילדים אתיופים בבתי הספר שלו); אי התייחסות להטיה תרבותית באבחונים ובמבחני מיון, כמו המבחן הפסיכומטרי; אדישות ובורות של המערכת למורשת שהביאו איתם העולים; נשירה גלויה וסמויה – תלמידים הנשארים במערכת רק למראית עין – ועבריינות נוער (מגזין "קו האופק", גיליון 20, יולי 2004).

בשנת 1994 החליט משרד החינוך על הקמתה של ועדת היגוי, המורכבת ברובה מיוצאי אתיופיה ואשר מטרתה התוויית מדיניות כוללת לקידומם של בני הקהילה במערכת החינוך. על בסיס המלצות הוועדה הוקם ב-1995 "מרכז ההיגוי של יוצאי אתיופיה במערכת החינוך". בשלב הראשון עמד בראש המרכז ד"ר גדי בן-עזר וצוות מנחים-יועצים אזוריים, אשר גיבשו יחד את החזון של מרכז ההיגוי ואת דרכי עבודתו. בהמשך החליף אותו דוד מהרט, בן הקהילה, שעמד בראש המרכז בין 1996 ל-2000. בספטמבר 2004, לאחר הפסקה, שב מהרט לעמוד בראשו, והוא משמש גם כיועץ שרת החינוך לקליטת עולי אתיופיה. מרכז ההיגוי פועל כיום תחת חסותה של האגודה לקידום החינוך וממומן על ידי משרד החינוך. הוא מעסיק כשישים איש, רובם יוצאי העדה, ופעילויותיו מגוונות: תיאום בין זרועות משרד החינוך המטפלות ביוצאי אתיופיה; מימון והכוונה של פרויקטים חינוכיים בקרב הקהילה, בשיתוף גורמים ביצועיים שונים; יצירה והפעלה של פרויקטים חינוכיים שלו עצמו; שקידה על שימור מורשת הקהילה וטיפוחה ועוד.

בשנים האחרונות מפעיל המרכז פרויקט שאפתני של מגשרים חינוכיים, הפרושים בבתי הספר ברחבי הארץ ובאים במגע עם כ-9,000 ילדים. כ-44 מגשרים פעילים היום במרכז ההיגוי. מנווטים אותם תשעה מנחים-יועצים אזוריים, שעליהם מופקד מטה המרכז, בראשותו של דוד מהרט. אנחנו נפגשים לשיחה במשרדו שבמטה מרכז ההיגוי, המצוי בבניין האגודה לקידום החינוך בבית וגן שבירושלים.

מה היו השגיאות שנעשו בקליטתם החינוכית של יהודי אתיופיה?

אני חושב שלמרות שמדינת ישראל היא בעלת ניסיון בקליטת עלייה, למשרד החינוך לא היתה מדיניות קליטה. חסרונה של מדיניות כזו הוליד קליטה שאין עימה אסטרטגיה או מטרות ברורות שצריך ליישם. בעיה נוספת: חינוך ותעסוקה במדינת ישראל מושפעים ממקום המגורים שבו אתה חי. אם אתה גר בנתיבות או במודיעין, זה קובע את מה שילדיך יקבלו. את העולים שלחו למרכזי קליטה בעיירות פיתוח, במקומות שבהם כשלונות בחינוך הוכחו כבר.

ברמת העשייה היומיומית נעשו הרבה טעויות. כמו כן אי אפשר להתעלם מצבע העור השונה. מישהי, לדוגמה, סיפרה לי לא מזמן על עבודה שהגישה באוניברסיטה, והמרצה שלה התחיל לחקור אותה אם היא עשתה אותה בעצמה, כי העבודה היתה "טובה מדי". יש לזכור כי רוב בני הקהילה בתקופה מסוימת למדו בפנימיות, שכלל לא היו רשאיות להגיש תלמידים לבגרות. ואכן, הציפיות הנמוכות מבני הקהילה היו מרכיב משמעותי בבעיות שבני הקהילה מתמודדים איתן עד היום.

אתה סבור שההפניה לפנימיות היתה שגיאה?

ההפניה לפנימיות היא אחת הטעויות הקשות שנעשו. כנראה לא האמינו ביכולות של ההורים, כאילו "דור המידבר" לא יכול להיות רלבנטי. היו שנים שתשעים אחוז מבני הקהילה היו בפנימיות. האוכלוסייה הוותיקה, שלמדה בכפרי הנוער, נמנתה עם הרובד הסוציו-אקונומי הנמוך. לקחת את העולים מהורים בעלי דימוי עצמי חיובי ושאיפות גדולות ביחס לילדיהם ולחבר אותם עם נוער שרובו הגיע ממשפחות שאינן מתפקדות, כשנוער זה הוא שייצג בעיניהם את ישראל – זה היה מהלך חמור. היום חל קצת שינוי. מספר בני הנוער האתיופים בפנימיות הולך ופוחת, ופנימיות איכותיות, כמו הישיבות התיכוניות, נפתחות בפניהם.

גם ממדיניות הפיזור המכוונת שנקט לעתים משרד החינוך מסתייג מהרט:

"עולים וקליטת עלייה הם אתגר לבית הספר, ונדרשים להם משאבים אנושיים וחומריים. אם אין משאבים כאלה לבית הספר, ריכוז גדול של אוכלוסיית עולים עלול להוות בעיה. הבעיה אינה בריכוז של העולים כשלעצמו, אלא בכך שהמוסד לא תמיד מיומן לטפל בהם".

הפניית תלמידים אתיופים רבים לחינוך המיוחד עוררה סערה בקהילה. מהרט מדגיש אמנם שההפניה לא נעשתה בכמויות שקובעות מגמה, ועם זאת נדמה היה לרבים, לעתים קרובות בצדק, כי בכל פעם שצצה בעיה עם תלמיד ממוצא אתיופי, ממהרים לסווגו ולהפנותו למוסדות שלמעשה קובעים בגיל צעיר את כשלונו. גם לגבי הטענה המושמעת על הפניית התלמידים לחינוך הדתי מתייחס מהרט באיפוק: "היום, למעשה מ-1995, ההפניה הזו היא אופציונלית. הקהילה היא דתית, ורוב ההורים היו בוחרים בחינוך דתי. הבעיה היתה שזכות ההורה להחליט בעצמו לא ניתנה לבני הקהילה. זה אומר משהו על תהליך הקליטה. מישהו חשב שהאנשים האלה אינם מסוגלים לבחור מה טוב להם, או שמישהו חשב שיש ספק ביהדותם ולכן צריך לחנכם בבית ספר דתי".

לפי הניתוח שלך, השגיאות אינן נובעות מהעדר מימון דווקא.

לא היתה תחושה של העדר השקעה ומימון, אלא הרגשה שהמימון אינו מופנה אל הנושאים והפעולות הנכונים.

מה הופך בית ספר לכזה שקולט היטב את יוצאי אתיופיה? בקליטה טובה יש שני אלמנטים לפחות: מבחינת ההישגים הלימודיים ומבחינה חברתית. זה כמו גוף ונפש האחוזים זה בזה. בית ספר שקולט היטב הוא כזה שנותן ביטוי למסורת התרבותית שהילדים מביאים ולהוריהם, בית ספר שלא רואה בעולים נטל, אלא נכס. אדם שיש לו יחס של כבוד והערכה יודע גם להפיק מהתלמידים יותר. בית ספר אינו יכול לקלוט היטב אם רווחת בו התחושה כי הצד הקולט כביכול יודע הכל והצד הנקלט, במיוחד אם הוא בא מאפריקה, אינו יודע כלום.

בית ספר צריך להפנים את העובדה שחמישים עולים נוספים אינם כמו עוד חמישים ותיקים. יש להם צרכים אחרים, שצריך להיערך להם ברמה הארגונית והמקצועית. ברגע שיש אקלים כזה הוא מקרין על הילדים, על בני משפחותיהם וגם על התלמידים הוותיקים.

עד כמה נושא החינוך מעסיק את הקהילה ביחס לשאר הנושאים, כמו תעסוקה ודיור?

עד 1991 היה קשה לעולים לעסוק בשיפור איכות החיים בארץ, בעוד שבאתיופיה נותרו הקרובים. אחרי "מבצע שלמה" הקהילה התחילה להסתכל פנימה, על מה שקורה פה בארץ. לא במקרה רוב הזכויות של יוצאי אתיופיה ניתנו מ-1991. החינוך הוא הפרמטר המרכזי שדרכו אנשים מתבוננים בעתידם, ובתחום הזה היה המצב בכי רע.

אולם מהרט נוזף בי על שאני מדבר על "הקהילה" כמקשה אחת:

"ככלל, צריך להיזהר מלדבר כאילו יש קולקטיב אחד שנקרא 'בני הקהילה'. הקהילה מגוונת. למובטל הכי חשוב למצוא עבודה. לעולה חדש – תהליך הגיור דחוף. יש גם תופעה של התאבדויות שהקהילה עסוקה בה. בגדול, עניינו של הדור הצעיר מעסיק מאוד את הרוב. זו קהילה עם דימוי עצמי חיובי ואמונה ביכולתם של הילדים שלהם להגיע להישגים גדולים. אני מתרשם שהיא לא מחכה למישהו שיושיע אותם. יחד עם זאת היתה תחושה שהמערכת הזיזה את ההורים הצדה, חסמה את דור הביניים ולקחה את הילדים בניסיון להפוך אותם לישראלים, והמערכת נכשלה".

מה בדיוק תפקיד המגשרים שיזם המרכז להיגוי?

תפקיד המגשרים הוא להימצא בצומת בין הורי התלמידים לצוות בית הספר, בין צוות בית הספר לילדים, וגם, כמה שזה יישמע אבסורדי, בין הילדים להורים. 44 המגשרים מגיעים ל-9,000 ילדים, מצפת ועד נתיבות ואופקים, לכל מקום שיש בו ריכוז של בני הקהילה.

אנחנו מצטרפים לישיבה של צוות מגשרים ירושלמים שנערכת עם המנחה האזורי. המגשרים מדברים על ההכנות והפעילויות שהם עושים לקראת חג הסיגְד החל בכ"ט בחשוון (אחד משני המועדים החשובים לקהילה; השני הוא כ"ח באייר, יום הזיכרון לאלפי הנספים בסודאן). חג הסיגד היה באתיופיה יום כיסופים ותפילות לשיבת ציון ולירושלים, שראשיתו מיוחסת לתקופת עזרא ונחמיה. החג היווה גם חידוש הברית עם המנהיגים הרוחניים של הקהילה. המגשרים עסוקים בהבהרת חשיבות החג לצוותי בית הספר ובארגון טקסים ותערוכות שונות על מסורת העדה. אחד המגשרים מספר שהוא יישא דברים בטקס על חשיבות החג, גם בתקופה שבה לכאורה נתמלאו הכיסופים של העדה לירושלים. מהפגישה עולה כי המגשרים נתקלים לעתים באי הבנה מצד בית הספר ועסוקים בהסברת המסורת האתיופית וחשיבותה למנהלים ולמורים, לעתים על ידי נתינת הרצאות. כמו כן עולה מהישיבה שהמגשרים רואים חשיבות בניצול ידיעת האמהרית על מנת ליידע את ההורים על פעילות בית הספר ולשתף אותם. במפגש בא לידי ביטוי הומור פנימי שאינו נחשף לאוזן ישראלית מצויה. כשאחד המגשרים מציין כי אחת התלמידות זכתה במרתון ירושלים, מעיר מהרט בנימה צינית משהו שאם יש משהו שהחברה הישראלית גאה בו לגבי האתיופים שלה, זו היכולת שלהם בריצה.

המגשר יכול לטפל במאות התלמידים שתחת חסותו?

המגשר עובר תהליך למידה והיכרות עם צוות בית הספר ואוכלוסיית התלמידים, והמשימה שלנו היא להביא לכמה שפחות תלות במגשר. מתוך מאה תלמידים ייתכן שרק לעשרים יש צרכים מיוחדים, אז הגישור יתמקד באותם עשרים.

אבל אין לו מעמד רשמי בבית הספר.

נכון. בעיקרון, בית הספר לא חייב לקבל את המגשר, אבל אנחנו זרוע של משרד החינוך ואנחנו פועלים בתיאום מלא עם גף הקליטה של המשרד. יש בתי ספר שלא ששים למגשרים, כי המגשר יכול לחשוף דברים שאינם מחמיאים לבית הספר.

מה ההכשרה של המגשרים?

חלק מהמגשרים שלנו עברו הכשרה במסגרת עמותת פידל ולמדו את תפקיד הגישור במשך שנה של לימודים תיאורטיים ומעשיים. חלק לא עבר הכשרה לתפקיד, אבל כמעט כולם אקדמאים בעלי תעודת הוראה.

לא היה כדאי להשקיע במורים יוצאי אתיופיה במקום במגשרים?

אין סתירה בין הדברים. מורים צריכים להשתלב כמורים, ואכן זהו מצב חמור שילדים יוצאי אתיופיה אינם נתקלים במחנך או בגננת יוצאי אתיופיה. את זה צריך לשנות. עם יותר מורים יוצאי אתיופיה אולי לא יצטרכו מגשרים, אבל נכון לעכשיו, כשאין מורים כאלה, אנחנו זקוקים מאוד למגשרים .

על חלק מהפרויקטים עובד המרכז להיגוי בשיתוף הג'וינט או במקביל לפעילויות של הפרויקט הלאומי, עמותת פידל וגופים אחרים. אולם מה שמייחד את המרכז לעומת הגופים האחרים, לפי מהרט, זה האמון מצד מערכת החינוך.

אין לדעתך גופים רבים מדי שבוחשים בעשייה החינוכית בקרב יוצאי אתיופיה?

ריבוי גופים הוא דבר מבורך בעיקרון, אבל יש הרבה גופים שעוסקים פחות בעשייה ויותר בהבלטת הבעיות. אני לא אוהב את זה. אם אנחנו רוצים שבני הקהילה יגיעו להישגים, צריך לחזק את דימוים העצמי. נוסף לזה, רמת התיאום בין הגופים לוקה בחסר. כדאי שכל אחד מאיתנו יטפל בנישה שאינה מטופלת. אני, בניגוד לגופים אחרים, לא כפוף לתורמים, ולכן אם אני רואה שהפרויקט הלאומי והג'וינט פועלים בחטיבות הביניים, אז אני אעבוד ביסודי. אם הם הולכים לעיר שיש בה הרבה בני קהילה, אני אלך לעיר נידחת.

"כשקבוצות מקומיות מתארגנות בעצמן, מתחולל השינוי המבוקש"

נוצר הרושם כי ריבוי העוסקים במלאכה יוצר גם מחלוקות ענייניות ולא ענייניות ביניהם. אחת מהמנהיגות הצעירות שצמחו בקהילה מבקרת את פעילותו של מרכז ההיגוי: "המרכז חוסם את האנשים שמנסים להיאבק מול המערכת ולקבל ממנה נתונים מדויקים. הוא לא משתף פעולה, לא נותן אינפורמציה. הוא היה לזרוע נוספת של משרד החינוך ואינו נותן מענה לבעיות החינוכיות. למגשרים אין פונקציה מוגדרת ואין מעמד, וברוב המקרים הם רק מתורגמנים. כמו כן מנהל מרכז ההיגוי הוא גם יועץ שרת החינוך וזה ניגוד אינטרסים, לשרת את הקהילה ולהיות יועץ השרה".

תמר וייזר, עובדת סוציאליות שעובדת עם בני הקהילה זה שמונה שנים, מציעה זווית ראייה אמביוולנטית יותר על פעילות המגשרים של מרכז ההיגוי: "לפני חודש הייתי בפגישה בבית הספר. נערה שעברה מהיסודי לתיכון הועפה זו הפעם השלישית לשלושה ימים. אמרו לי: 'היא מפריעה, היא מופרעת, מתחצפת'. בפגישה נוכחה מגשרת, ואני הרגשתי שהיא אוטומטית בצד של בית הספר. עם זאת אני גם זוכרת התערבויות מוצלחות של מגשרים, למשל, התערבות טובה בין אב לבת שלמדה בפנימייה. כשהגיעה הבשורה על המגשרים היתה הרבה התרגשות. אבל נראה שהתפקיד אינו מוגדר מספיק. זה תפקיד קצת פרווה, בלי שיניים. בית הספר משתמש במגשרים כדי להסביר להורים כל מיני דברים. כלומר, הם מגיבים ולא קובעים מדיניות. בפנימייה שבה עבדתי המגשרים עסקו בבעיות הישרדות ובמריבות בתוך הבית שחייבו אותם לדבר עם האבא וגם שימשו כמתורגמנים לשיחות. הם פעלו ברמה בסיסית מאוד ולא טיפלו בהישגים הלימודיים. אבל ייתכן שהבעיות של חלק מהתלמידים הן באמת הישרדותיות, ולכן המגשרים מתמקדים בהן. בעיקרון, לילדים יש שתי תגובות סותרות כלפי המגשרים: או שהמגשר נתפש כעוד מישהו שיכול לעזור, או שהוא האתיופי הכי 'לבן' שיש, אתיופי שהוא נגד אתיופים".

וייזר אינה עושה הנחות, לא למערכת החינוך ולא לקהילה. "הבעיה המרכזית היא שאין נראוּת של הילד, לא מצד המערכת ולא מצד ההורים. יש מקצועות שהמערכת מוותרת עליהם מראש, למשל אנגלית. יש חוסר ידע של מורים בהתמודדות עם בעיות התנהגות. ההורים, מצדם, עסוקים בהישרדות, והמערכת גם לא סופרת אותם. אני עדה למקרים של תלות גדולה של ההורים בבית הספר, ואז כל מה שהמורה אומר הוא קדוש והילדים מרגישים שההורים לא מבינים אותם. המערכת מעודדת מצטיינים, אבל לא יודעת להתמודד עם חלשים, ויש תחושה של 'הכל או לא כלום'. לפעמים גם ההורים המודאגים רוצים הישגיות שאינה פרופורציונלית ליכולות של הילד. בגיל תיכון מתעצמת, מתוך תהליכים של בניית זהות עצמית, תחושת ניכור כלפי החברה הישראלית, ויש גל גדול של התאבדויות. המבוגרים לא מוכנים לשלוח את הילדים לטיפול, והילדים עוברים טראומות לא מעובדות בתרבות שלא מדברת, ששומרת הכל בפנים".

מה דעתך על הפניית התלמידים האתיופים לפנימיות בכלל ולפנימיות דתיות בפרט?

ההורים רוצים שהילד ייצא מהשכונה הקשה, אבל לרוב הוא מגיע לשכונה קשה אחרת. ההפניה נעשית לפנימיות לא מותאמות. שולחים את הילד לפנימייה חינוכית ולא לפנימייה טיפולית, למשל, שיש בה יותר משאבים. פנימיות לוקחות תלמידים שהן לא יכולות לטפל בהם.

הפנימיות הדתיות אינן מותאמות בהכרח ליוצאי אתיופיה. אנחנו מתבלבלים בין שמרנות לדתיוּת, ולמעשה יש פער עצום בין אורח החיים בבית לבין אורח החיים בפנימייה הדתית.

את מסכימה עם הביקורת המושמעת נגד פיזור התלמידים יוצאי אתיופיה?

לא, אני בהחלט בעד פיזור. ריכוז גבוה של יוצאי אתיופיה מצריך משאבים, ולפעמים קשה לבית הספר להתמודד. חוץ מזה, יש בגטו הזה משהו לא טוב. היה לי תלמיד מוצלח מאוד, שרציתי שילך למכינה קדם-צבאית. הוא הלך והתלהבו ממנו מאוד, אבל לא היה לו האומץ להיות האתיופי היחיד במכינה. יש משהו בגטו הזה שלא עוזר לבני הקהילה להתמודד עם שוֹנוּת.

וייזר ספקנית לגבי הדגש הניתן למורשת האתיופית בבתי הספר: "לפעמים הסמלים הם עלה תאנה. יחגגו בבית הספר את חג הסיגד בצורה מוחצנת, בזמן שבחיי היומיום לא תהיה הבנה של קודים תרבותיים בסיסיים של בני הקהילה".

יובי תשומה, עד לפני כמה חודשים מנהלת בית ספר שדה שעבד עם בני הקהילה, מדגישה את חשיבות החיבור הנכון בין גופים גדולים, כמו מרכז ההיגוי, לבין התארגנויות מקומיות:

"במשך השנים שמתי לב שכשקבוצות מקומיות מתארגנות בעצמן, מתחולל השינוי המבוקש. למשל, כשהייתי חיילת, יזמנו באשקלון הקמת מועדון נוער. הלכנו לעירייה וביקשנו להפעיל מקום. עשינו את זה שלוש שנים בהתנדבות, אחר כך העירייה הכירה במקום וכיום אנשים עובדים בו בשכר. יצא לי לעבוד מול גופים גדולים: החברה להגנת הטבע, הגו'ינט והסוכנות. שם התוכניות לרוב קצרות טווח ויש בהן המון פוליטיקה. כשהגופים והעמותות צומחים מתוך הקהילה, השינויים נשארים לטווח ארוך יותר. גוף גדול פועל מרחוק, מגבוה. גוף הפועל מירושלים, לצורך העניין, לא חי את חיי היומיום ביישוב. לשבת במשרד ולהעביר פלח תקציב מכאן לכאן זה עניין שונה. היו, למשל, קורסים למחשבים של משרד הקליטה והסוכנות, שניתנו לאנשים שאין להם מחשבים בביתם, או קורס לצילום אירועים, שהמנחה שלו דיבר בשפה גבוהה מאוד והיה לא רלבנטי. אלה קורסים שנועדו לסמן וי ושלא יישאר מהם הרבה. כאשר הקהילה מתעוררת ומתארגנת כדי להשיג מענה על צורך, כמו פתיחת אטליז עם שחיטה של הקסים, הקהילה הרבה יותר תומכת בכך".

עם זאת, לדברי תשומה, חלים בשנים האחרונות שינויים אצל הגופים הגדולים, והם משתפים פעולה עם התארגנויות מקומיות.

מרכז ההיגוי ער גם הוא להתארגנויות מהסוג הזה?

ממה שאני מכירה, למרכז ההיגוי יש אצבע על הדופק, ואנשיו באים לראות מה קורה בשטח ומעבים עמותות מקומיות.

מרכז ההיגוי משקף תופעה מבורכת המאפיינת את השנים האחרונות: חתירתם של בני הקהילה לנטילת אחריות על מצבה של הקהילה ועל עמדות השפעה, שעשויות לסייע במימוש הפתרונות הרצויים. כדבריה של תשומה, נראה כי הן בחינוך והן בתחומים אחרים, כאשר בני הקהילה משתתפים בתהליכי קבלת ההחלטות בכל הנוגע לקליטתם וכאשר הגופים הגדולים כמו המדינה או הג'וינט חוברים להתארגנויות מקומיות ומעצימים אותן, רק אז מתבצעים השינויים המשמעותיים.