ארץ אחרת

פרופ' רוס: "ההלכה הייתה בעבר מתוחכמת דיה כדי להתאים את הדברים למציאות משתנית"

אחד הפרויקטים של המאה העשרים היה ריקון המערכת הפוליטית והמדינית מהמימד הדתי. האידיאולוגיות הגדולות שעיצבו את המלחמות ואת השלום, את המציאות הכלכלית ואת המבנים החברתיים היו לכאורה חילוניות במהות; הן נ ו ידי אתיאיסטים שדחו בבוז פולחנים ורעיונות דתיים שאבד עליהם כלח. גם בפינה שלנו, ראשי התנועה שהניעה את הקמת המדינה ונהלה את הסכסוך היהודי-ערבי הכריזו שאין להם דבר עם הדת. המדינה שילמו מדי פעם מסשפתיים למורשת ישראל, אבל תפישת עולם דתית מעולם לא היתה חלק ממערכת השיקולים שלהם.

המאה ה-21 היתה אמורה להיות רציונלית ורגועה. עידן המזהיר באור הנאורות, שמאבקים פוליטיים ומעמדיים על עובדות מדעיות ורעיונות מודרניים. אבל כבר בתחילתה ברור שלא זה המצב, ובמובנים רבים נדמה שהעולם מאבקים בין תיאולוגיה השכלה ואפילו אל מלחמות דת ימי הביניים.

זירה העולמית הא מלחמת הג'יהאד המוסלמית. ה לא רק על הסכסוך במזרח התיכון העולם המערבי ו הצייליזציה הנוצרית. יש כמובן שהג'יהאד הא עיוות של ערכים ואמונה איסלאמיים אבל איאפשר לחלוק על כך ששורשי דתיים. גם הריאקציה לג'יהאד החלה לעטות פנים דתיות; נאומו של האפיפיור בנדיקטוס ה-16 באוניברסיטת בגרמניה ציטט את דברי קיסר ביזנטי בגנות הנביא מוחמד, הוא רק קצה הקרחון. עמדתו של הממשל האמריקאי, מקור העוצמה בתבל כיום, מושפעת אף היא מאמונותיהם הדתיות של ראשי הממשל וארגונים דתיים רבי-כוח הפועלים בארצותהברית; למרות ההפרדה החוקתית בין דת מדינה, האמריקאים כיום, לפחות עלפי סקרים, הם העם המאמין והדתי ביותר במערב. גם באירופה, ערש התבונה והאתאיזם, מרכיבים דתיים לשיח הרגיש סביב עתיד היבשת; התנגדות הגוברת לצירופה של תורכיה המוסלמית כחברה מן המניין לקהילה האירופית.

בישראל הולך מימד הדתי. מאז הקמת גושאמונים וההתיישבות האידיאולוגית ביהודה, שומרון וחבל עזה, לפני יותר מארבעים שנה, היו דיני כיבוש ארץישראל וההבטחות האלוהיות הארץ למניע רבכוח המשפיע על החלטות בטחוניות ומדיניות. דור חדש ציונות הדתית שואף לתפוס מקום מרכזי בהנהגת המדינה דרכו אל מוקדי כוח כמו הקצונה בצה"ל ותחומי ים בציבוריות הישראלית. שיח דתי ניכר במיוחד בויכוח על נושאים חברתיים. ליש מקורות. אחד פוליטי מפלגות ותנועות דתיות מנסות להצטייר כפחות סקטוריאליות מבעבר. תנועת ש"ס בראשות אלי ישי אינה מפלגה חרדית אלא תנועה חברתית. לכן המאבקים שהיא בוחרת לנהל, כמו מחיר הלחם, הם המאפשר לה לשלב ערכים דתיים ויים. מ, המפלגה החילונית ההיסטורית ישראל, מפלגת העבודה פונה לאפיקים מסורתיים. מנהיגה הנוכחי עמיר פרץ, השתדל מאוד במערכת הבחירות האחרונה להופיע גם באירועים בעלי אופי דתי וניצל את ההזדמנות כדי לטעון שצדק החברתי הוא נאבק מקור בתורת ישראל. גם קבוצות צעירים מהציבור הדתי-לאומי, חלקם ילידי ההתנחלויות, הו בחזית החברתית במסגרת ארגונים כמו מעגלי צדק והגרעינים בעיירותהפיתוח. בהקשר הזה חשוב ל קואליציה הלאשגרתית בין מפלגות דתיות, ארגונים חברתיים ותנועות פמיניסטיות, המזוהות בדרךכלל עם השמאל, נושאים כמו אכיפת חוק עבודה בשבת ומניעת הפצת תכנים פורנוגרפיים.

התפתחות מעניינת ביותר היא ההתקרבות המחודשת של דור צעיר ציבור החילוני אל המקורות היהודיים; אך האם תהיה לכך השפעה ארוכת טווח על זירות אחרות בציבוריות הישראלית והאם הישפר את תפקודנו ואת הקשר בין חלקי הציבור השונים? ובכלל, משפיע השיח הדתי, המחויבות של הישראלים למסורת והמגמות בתוך העולם התורני עלינו כחברה וכמדינה? ייתכן שנגיע למסקנה שפעה עכשיו היא לובשת פנים גלויות יותר?

נו לשאול לדעתם של עסוקים כבר שנים ב בין תמורות חברתיות מסורת היהודית ולנסות לקבל מהם קריאת כיוון ותובנה מעמיקה התפתחות זרמים חברתיים רוחנים.

פנינו לשנים מהותיקים בתחום, פרופ תמר רוס מאוניברסיטת בראילן ומוקי צור, היסטוריון שאף עמד שנים בראש התנועה הקיבוצית (התק"ם). רוס, ירושלמית דתית שאחד מבניה משמש כרב בישיבת הסדר, אינה חוששת לעמת את אמונותיה עם אתגרים עכשוויים. צור, איש קיבוץ עיןגב היסטוריון כמעט רשמי של התרבות וההתיישבות העובדת תמיד היה קשור למסורת ישראל. שניהם עוסקים כבר עשרות שניםבמחקר, כתיבה והוראהבחיבורים שבין התרבות והחשיבה הישראלית מקורותיה ההיסטוריים ושניהם באו ובאים במגע עם צעירים ישראלים, חילונים ודתיים המבקשים ללמוד ולהכיר את המקורות האלה מזוויות חדשות מוכרות להם.

 שינויי הזמן

המרואיינים – שניהם בני 68 – מסכימים ביניהם, שהחברה הישראלית נמצאת היום בשלב ביניים של יציאה מהבורות אל עבר עיסוק במסורת בגרסתה המחודשת ויצירה סביבה.

עם זאת רוס מסופקת אם די בתורה ובמסורת היהודית לפתור את בעיות החבר. "צריך למצוא מכנה משותף מוסרי ומושגי – ולו מכנה משותף צר – שיהיה מקובל על כולם. חיבור של פלג גדול דתי וחילוני למקורות המסורת היהודית יכול לתרום, אבל לא יפתור את עניין החילונים, הערבים הישראלים, העובדים הזרים ואחרים. אני לא יודעת אם אפשר למצוא את כל מה ש במוסר היהודי כפי שהוא היום. יש צורך ב או ביבוא. התופעה של הלימוד היום מאפשרת לציבור הדתי לסגל את עמדותיו, ל את הדברים בחשבון. זה מאוד חשוב; אבל הלימוד לא פתרון לכל הציבור. אנחנו לא מדינה תיאוקרטית, ותורת ישראל לא יכולה להיות חוקה בסיסית; חייבת להיות חוקה ישראלית המושתתת על מינימום בסיסי שיכלול את כל הצדדים והחלקים. חוקה כז עשויה להיות מושפעת מאוד מן התורה, כדאי לצקת תוכה תכנים שידגישו את הצביון היחודי, אבל זה לא ה".

כתנאי לעמידהבאתגרי התקופה הנוכחית ובאגרים העתידיים, דורשת רוס ממורי ההלכה של הציבור הדתי להכיר בצורך להתאים את ההלכות לשינויי הזמן: "ההלכות מגלמות בתוכן הכרה שברמה המילולית כבר לא מתפקדת", היא אומרת "כשאומרים היום שכבר מותר להציל חיים של גוי בשבת, מסבירים שזה בגלל איבה או חילול שבת, אבל זה בגלל מוסריות. ההלכה היתה מתוחכמת כדי להתאים דברים למציאות משתנית. הבעיה היא שרבנים לא מוכנים לגלות את התעוזה שהיתה לפוסקים בעבר. השרביט עובר יותר ויותר לציבור, בעיקר בקרב הציבור הדתי-לאומי. מה שעושים בשטח משפיע הרבה יותר מפסיקות הרבנים. גם לחילונים יש השפעה גדולה על הציבור הדתי, לדוגמ, השפעת הפמיניזם. ברמה הממלכתית הייתי דורשת ממנהיגי ישראל שינהגו ברמה כלל אנושית, לאו דווקא יהודית".

מוקי צור: "אני חושב שעברנו את השלב שבו אנחנו צריכים להדחיק את השורשים של התרבות החילונית-קהילתית-ציונית. כולם, גם הדתיים וגם החילונים היו צריכים להגיב על השבר של הקהילה היהודית שהפכה למסורת מונחלת. היא נמצאת היום בשלב של קריאה מחודשת, אבל היא לא חזרה בתשובה".

רוס מבחינה בהתפתחות דומה "יש היום תהליך מבורך של דור חדש שמרגיש כעס על מה שגנבו ממנו" היא אומרת. "כעס על ההורים, על התרבות הישראלית שקיפחה אותם. קורים דברים מעניינים כמו ביתהמדרש 'אלול'. יש הלכה חילונית ומשיכה חילונית אבל לא ברור לאן כל זה יתגלגל. מה שברור שיש ל גם שפעה על הציבור הדתי. האתגר ניכר בשנים האחרונות בבתיהמדרש הדתיים. נוצר שם תלמודתורה בנושאים שלא הייתי חולמת עליהם פעם".

רוס מתארת המהפך שראתה בימי חייה: "כשעליתי לארץ בגיל 16, מצב התרבות היה אחר, בגרות בתנ"ך עוד היה דבר בעל משמעות דור ההורים זכר את הבית מרד היו כמובן השקפות שונות, אבל השיח היה משותף התחככנו באותן מילים, היו לנו מקורות משותפים. הטרגדיה היא שהיום שפה הז כמעט אינה קיימת. כשלימדתי את הקורס 'יהדות ואתגר הפמיניזם' באוניברסיטת בר-אילן", היא ממשיכה "התקבצו בו בעיקר סטודנטיות חילוניות, וכאשר נושא הנשים שרוצות להתעטף בטלית, הזדעזעתי שרבות מהן לא ידעו כלל מה ז טלית. ואני לתומי חשבתי שהביטוי טלית שכולה תכלת הא חלק מהעברית".

הסדר הבערות

צור חוזר אל ראשית הציונות ואל הפולמוס הציונים עולם הדתי "הבורות פשתה בכל המחנות, העדות והקהילות; שיכחת המקורות בשלב מסוים כניסה לתחומים לא יכלו להיכנס". אבל לדעתו, מגמה זו החלה עוד לפני הופע הציונות הבורות היהודית א קשורה כלל בהחלטה לעזוב את אירופה ולהקים מדינה, אלא תוצאה של תהליכים שונים שהתרחשו במאה ה-19; הבורות שאוהבים לדבר עליה לא היתה פטנט ציוני אבל את הציונות אפשר היה לה לדין זאת שטות, אבל שטות השפעה היסטורית. לציונות קדמה ההשכלה, והמשכיל קרא גרמנית, צרפתית, רוסית או אנגלית, וקיים את אמונתו בספֵירה אחרת. הציונות לקחה את הנתק ברצינות, אבל הציבה ה מאוד דינמית ניתן לנסח כך: טרומפלדור, הבור מבחינה יהודית, יכול למצוא את דרכו ליהדות דרך המפעל הציוני. והרב של כפרחסידים יוכל למצוא את הגשר אל העולם הגדול דרך הציונות. בזכות הציונות התחילו לבנות בתים בעברית". לדבריו של מוקי צור, בת הציונות היתה אפשרות במסורת הדתית ובעולם הדתי: "ב-1903 אנו מוצאים בני ישיבות שהגיעו לציונות וביקשו להמשיך ולעסוק בעולם התרבות. זה בניגוד לרבנים ש שהציונות תצטמצם רק פוליטיקה. ב של ציוני רוסיה נמצא צד אחד את הרב מאז"ה שהתחנן שלא יטפלו בשאלת התרבות ומצד שני חבורה של בני ישיבות שבקשה שהציונות לא תזניח אותם; השיר שלהם היה 'הכניסיני תחת כנפך' של ביאליק".

אבל לשני הצדדים בסופו של דבר פוליטי, קצר-טווח בהיפרדות. צור מכנה הסדר של בערות הדדית: "זה היה מאוד נוח לשני הצדדים. היה הסדר של פקדונות. אתם מופקדים על הספרים האלה ואנחנו על אלה. הליברליות שלנו באה לידי ביטוי בזה שאנחנו נותנים לכם להסתדר עם הספרים שלכם ובלבד שלא תפריעו לנו ביצירה שלנו, יצירת המדינה. להסדר היה מחיר כבד מאוד הציבור החילוני קרא את המקורות ובדק אותם מידת האמונה שלו בהם, הציבור הדתי בדק קודםכל את יכולת המסירה, את האפשרות לשמור על הדבר הזה. הציבור החילוני לא ידע איך להפוך את עצמו למסורת. החילונים שלמו מחיר כבד על כך שזרקו כל מה שלא השתמשו בו. זאת נטיה חילונית, לזרוק, לא למשכן. הציבור הדתי לעומתם אומר אנחנו לא קהילה, אנחנו שארית ישראל. זה היה הסטטוס קוו".

גם פרופ' רוס מוצאת בציונות המוקדמת. "הציונות החילונית, כשמרדה בדת נשארה צמודה אליה גם מרד נגד המסורת נעשה במושגים של המסורת. הלךהמחשבה בארץ אז היה סוציאלי, אבל גם לתנועה היו כמה רעיונות יסוד משותפים מסורת היהודית, בכל הנוגע לחשיבות הקהילה והחברה וכמובן רעיון הקידמה, שהואביסודו רעיון דתי החתירה לימות המשיח".

הנטייה להתבדלות

רוס חושבת שהחיבור הערכי הזה דווקא עשרות שנים; לא רק בעליות הראשונות אלא גם בשנותיה הראשונות של המדינה. "הבורות התחילה בשנות הששים והשבעים; בעקבות מלחמת ששתהימים נפתחנו הרבה יותר לערכים אינדידואל כמו קידום אישי וזכויות הפרט. במסגרת ז, החיבור למסורת ושלך הצדה. ניכרת בתופעה ז השפעה של תרבות המערב, בעיקר האמריקאית. עד אז לאנשים היתה שפה של אידיאלים, של הכלל חברה היתה פחות חומרנית".

באותה תקופה עבר הציבור הדתי שינוי דרמטי שמצא את ביטוי בהתיישבות ביש"ע "בציבור הדתי התגבשה נטיה לה; גם זה קרה אחרי ששתהימים, ומגמה זו ניווטה את הקמת ההתנחלויות. כשעליתי ארצה גרנו בבית משותף משפחה חילונית, חרדית, דתיתלאומית; גם הילדים שלנו שלמדו בביתספר חורב, הלכו לחוגים בביתהנוער העברי עם ילדים חילונים. אחרי ששתהימים דברים כאלה כבר לא היו, זה היה הרצון של הדתיים.

יחס של החילונים לדת, כמעט למיאוס. "אצל החילונים היתה תחושה שהדת ה טרדה, תורידו את זה מעלינו זה קרה כשהציבור הדתי הכוח הפוליטי והדמוגרפי של גדל, החילונים הרגישו מאוד מאוימים מ. זה גרם לסלידה מהמקורות".

צור לעומת זאת מברך על הצטרפות של הציבור הדתי וד החרדי למשחק הפוליטי לדבריו "כאשר התברר שהחילונים ניצחו, כלומר כשהחרדים חייבים להכנס למשחק הפוליטי, נשבר הסטטוסקוו של הבורות. אז פתאום להרגיש את הדחף של התרבות הדתית לעצב את החברה בישראל. ההסדר נגמר ואז חוזרים להתחלה ובודקים את הציונות, את השותפים, את הכלים.

"ההיסטוריה של 150 שנים האחרונות מלמדת שהאורתודוסיה או האנטי-אורתודוסיה אינה ערובה לשום דבר. כחברה אנחנו צריכים לבנות תרבות, אבל תרבות זה לא כיסוי וזה לא פוליסת ביטוח. בכל פרשנות של יהדות שאלות של ביקורת, של מחויבות ליחידים וקשר לאחר. הרעיון של 'תינוקות שנשבו' ש אולי כוונה טובה הוא רעיון מטורף. הקביעה אני יודע מנין צמחת ומהי האישיות שלך, רק שלא למדת איזה מטר של ספרים, זה מעשה כוחני של דתיים כלפי חילונים. וכזהו גם המעשה החילוני המקביל לדתי : 'אתה הרי שבוי עכשיו, אבל הסוציולוגיה תעבוד, מקדונלדס יעבוד, האינטרנט יעבוד, ואתה תשתחרר בקרוב

גם רוס מדברת על השינוי שצריך ל יחס של הדתיים לאחיהם החילונים. "אנחנו עדין מדברים על זה שיבוא יום וכולם יחזרו בתשובה וממלכת ה' תשלוט בעולם; לעולם לא נוכל להפסיק לחשוב על כך אבל שנמשיך לאחוז ברעיון של חיבוק (הדב) של הרב קוק שאמר לחילונים: 'אתם חושבים שאתם חילונים אבל בעצם אתם מונעים מכוח דחפים דתיים ואנחנו מכירים אתכם יותר טוב מ'. צריך להתייחס לחילונים כמי שהיו קיימים בעבר וגם בעתיד".

וכשמערכת היחסים נאלצת להגדיר את עצמה מחדש, לאן זה מוביל? האם הציונות והיהדות צריכות ויכולות ? שני המרואיינים מרגישים שיש היום פוטנציאל ליצירה חדשה.

מוקי צור: "לציבור החילוני, זה שמתעניין במצב האשה, בחברה ובכלכלה העכשווית, לקרוא מחדש ובלי פחד את כל הספרות היהודית. האם זה עשוי ללכד אותנו? אין לדעת. זה נייטרלי. למסורת אינדיבידואליסיטית יש נטיה לבידול וניכור והמפגש עם המקורות היהודים והתרבותיים הוא מפגש שמחזק את תחושת הקולקטיב, התחושה שאני לא לבד".

פרופ' רוס מברכת על השינוי ב הלימוד "ניתן להתייחס למקור באופן עצמאי, נוצר מרחב גם לספרות הישראלית כפרשנות; אופן הקריאה של חז"ל הוא הרבה יותר אישי. כתוצאה מפתיחת בתיהמדרש החדשים מתפתח דור חילוני שמאמץ את ארון הספרים היהודי". אבל היא מרגישה שהתהליך עדין חסר, שלא השאלות הנכונות "הסכנה , תרבות הניו-אייג' שאינה דורשת מאמץ. זה רק חיכוך עם המקורות, לא חינוך של ממש. משתמשים בשפה קודמת כעטיפה יפה הייתי רוצה משהו שיהיה קצת יותר דיאלקטי. לעבר יש משמעות להווה ולהלביש עליו סובייקטיבי; הסכנה בסלקטיבי. מכפיפים את המקור לפירוש האישי בלי לשמוע את הקולות שלו-עצמו; פוסחים על חטיבות שלמות שהיו העיקר, הלחם והבשר בעיצוב התודעה".

רוס רואה את החיוב אפילו ב"חיכוך" הלא מחייב הזה. "זה מוביל לעמדה יותר מפויסת המסורת, הבנה של הרצף הדתי; גם אם אין הסכמה, השפעה , כי המסורת היהודית מ את שאיפה לרוחניות, ערכיות, אמותמידה מוסריות, על הקהילה".

מה שנראה כמו ניצנים של חיפוש משותף אחר המקור משותף, אינו פורק את המתח בין יהדות לישראליות. מוקי צור: "היום יהדות זה עניין של בחירה וישראליות זה עניין של בחירה. במסגרת דתית יש נסיונות לעקר הציונות את הרצון לחיות כעם במשפחת העמים מניע מאוד חזק ויסודי בציונות. בציבור החילוני יש נטיה לשחרר את יהודי ארץישראל לשיבה אזרחית אינדיידואלית לתרבות המערב. שי ה את הגשר. ה של מדינת היהודים כמדינה שאינה שייכת למשפחת העמים, בסופו של דבר אל מחוץ למדינת ישראל כי היהודים לא יעמדו בלחץ. הנסיו לאינדיבידואציה של היהודי שיצוף ויתקים כיחיד בעל זכויות בכל מקום בעולם, הא ניסיון לפתור את בעיית היהדות ב התאבדות. וזה לא עובד, אנו עדים לכך שהיורדים בונים קהילות מאוד חזקות".

המתח בין דתיים לחילונים ו השסע היחיד ש לחברה הישראלית לה. יש כמובן גם פערים . "אני חושב ש בחברה הישראלית יותר כואבות ופחות כואבות" מאבחן צור. "הדאגות של הציבור שהתעשר ש'הסתדר', כמו שאני קורא לזה, ה ; מי הדיג'יי שיככב בחתונה שלי זו לא שאלה קיומית. ולהפך, העובדה שיש כבר דור שלישי במדינת ישראל שעוד לא 'הסתדר' הנ אתגר מוסרי לשני הק החברתיים-כלכליים".

גם אם אין לו מסקנות ברורות הכיוון שהחברה ישראל צועדת, מוקי צור מ האנשים הצעירים שמחפשים לעצמם. "תיקון החברה בוער בעצמותיהם והם ים הרבה כלים, בין מהחלוצים ובין מהמורשת היהודית. כבר הרבה מאוד שנים לא היתה שכבת גיל רצינית שחיפשה את דרה, לאו דווקא במסגרות שירשה ולאו דווקא במסגרות שבעטה. יש מבוכה רבה, חשיפה, ניכור רב, אבל גם הרבה אהבה. ב, גם לחקר העליה השניה. יש בלימוד ההיסטוריה רצון ל מה קורה בחברה הישראלית במדינת ישראל. את הדפים האחרונים של ההיסטוריה ואני לא יודע אם חוליית הביניים נחנו ים התחברות מחודשת או נתק מוחלט. ז שאלה שתוכרע בדור הבא".

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" מגזין מספר 35: "דין וחשבון מה מחליש ומה מחזק אותנו"