ארץ אחרת

שמרית גינות: "איכפתיות היא כנראה דבר מידבק"

צילום: איל יצהר

רחוב רבי חלפתא בשכונת סן-סימון בירושלים הוא רחוב ללא מוצא. הוא ממוקם על מדרון, וממנו מתפצלים שבילים להולכי-רגל המובילים לרחובות הסמוכים. עד לפני שלוש שנים השטחים הפתוחים שבין הבניינים סבלו משריפות בקיץ, סחף בוצי בחורף והשלכת פסולת, ונראו כמו משהו שבין אתר בנייה נטוש לשדה בּוּר עירוני, שורץ נחשים וחולדות.

היום בעלי הדירות ברחוב משווקים אותו לשוכרים פוטנציאליים כאזור כפרי בלב העיר. הכול השתנה ביוזמתה של תושבת הרחוב, שמרית גינות, ובעזרתם של שכנים וחברים. גינות, ביולוגית במקצועה, היא אישה עדינה ודקה שכישורי הגיוס והדיפלומטיה שלה אינם ניכרים בה. הם ניכרים בשלושת הדונמים, שהיא הפכה באמצעים מועטים לגינת-בר משגשגת.

לצדי הכביש והשבילים גדלים צמחי תה ותבלין, בכל מקום ניתן להבחין בעצי זית, שקד, חרוב, אלון ועוד. העצים עדיין צעירים, וביניהם פזורים פרחי חמניות וגרניום, שיחי לוטם והרדוף, והשלטים קטנים המציינים את שמותיהם של רבים מן הצמחים יוצרים אווירה רצינית של גן בוטני. השטחים המעובדים מסומנים בשורות של אבנים וסלעים, אשר עוצרים את סחף האדמה ואת מי הגשמים. חלקים נרחבים מן השטח מרושתים בצינורות טפטוף, ואת החלקים האחרים משקה שמרית בצינור או במשפך.

מים

לפני כשלוש שנים פנו לשמרית דיירי הבניין שלה, ושאלו אם תהיה מוכנה להיות אחראית לגינה המשותפת. לא היה לה כל ניסיון בגינון, אבל היא הסכימה. מעל השטח המשותף של הבניין היה שטח קטן של אדמת בּוּר, שגבל בשביל להולכי-רגל. שמרית השיגה את אישור הדיירים להוציא לשם טפטפות ולהשתמש במים של הבניין כדי לטפח גם אותו.

שמרית: "מים הם גורם מגביל. אחד הדברים שצריך לעשות כדי להקים גינה קהילתית, זה לשכנע את התושבים לאפשר להשתמש במים שלהם כדי לטפח את המרחבים הציבוריים. לשם כך עלינו להתגבר על מחסום מחשבתי שקיים אצל כל מי שגדל במדינה השחונה שלנו, ולהיווכח שהכמות – ולפיכך, גם העלות – של המים שנדרשים להשקיה היא מזערית".

שמרית התחילה לעבד את החלקה הקטנה ההיא, והבחינה שאנשים זורקים לאורך השביל ניילונים ועטיפות. "חשבתי שאם השביל יהיה מטופח, אנשים יתייחסו אליו אחרת". היא הכינה ייחורי גרניום ושתלה אותם שם. יום אחד ראתה אישה מורידה ענפים מהגרניום. היא ניגשה אליה ואמרה לה שיש לה ייחורים מוכנים, ושהיא יכולה לתת לה. "האישה נבהלה מאוד כשניגשתי אליה, היא התנצלה ואמרה, 'חשבתי שזה הפקר'''.

את רותי גוזלי, ראש ועד הבניין הסמוך, הכירה שמרית דרך מנהג משותף. שתיהן היו אוספות זבל שנזרק לרחוב לתוך פחי האשפה. רותי התלהבה מהגינה ונרתמה למשימה. היא קנתה צינור של חמישים מטרים, ואחר-כך גם משאית אדמה וחרמש חשמלי.

רותי גוזלי: "בהתחלה אמרו שהיא משוגעת, אבל אנשים רואים שהיא משתדלת, וזה מוצא חן בעיניהם. הם נהנים, ואני רצה איתה צעד-צעד".

גינה היא התמסרות אינסופית. בכל עונה יש משהו לעשות, בייחוד אם חלק מהשטחים מוּשׁקים בצורה ידנית וצריך לסחוב דליי מים לנקודות המרוחקות. שעות העבודה של שמרית גמישות ולכן היא יכולה להשקיע בגינה, אבל בכל זאת זמנה מוגבל וכדאי להתייעל.

רותי גוזלי: "לי יש אוטו יפה ומצוחצח. יום אחד שמרית אמרה לי, 'שמעתי שסוגרים משתלה. בואי ניסע לקחת טפטפות ישנות'. נסעתי. יום אחר היא אמרה, 'צריך עפר'. הפכתי את האוטו המצוחצח שלי לטנדר הובלות".

את צינורות הטפטוף פרשה שמרית על חלק ניכר מהשטח, ובעזרת הוועד אף קנתה מחשבי השקיה.

גם חברתה של שמרית, מימי רון, אוצרת צמחי ארץ-ישראל בגנים הבוטניים בהר הצופים, היתה לשותפה. היא מעבירה לגינה את עודפי השתילים מהגן הבוטני, ואף משמשת יועצת אמנותית ומקצועית לענייני גינון. מימי: "שמרית התחילה את כל הפרויקט הזה בלי ידע בגינון. אני יעצתי לה להשתמש בצמחי-בר, זה נותן הרגשה שיצאת לטבע למרות שנשארת בעיר. בגינה הקטנה המתוחמת סביב הבית נכון להשתמש בדשא ובפֶטוּניות, אבל ברגע שעוברים למרחבים גדולים וציבוריים, נכון לשתול צמחי-בר; זה יאפשר להזדקק לפחות שעות עבודה ולפחות מים בתוך כמה שנים. היום עושים גינות אינסטנט. הגינה של שמרית היא גינה של סבלנות, של הדורות הבאים, וזה חשוב לי. יש אפשרות לעשות גן נהדר ויפה גם מצמחים שגדלים לאט".

שיתוף פעולה

בינתיים גילתה שמרית שכדי לרתום אנשים נוספים לטובת הגינה, צריך לשתול גם צמחים שנותנים תוצאות מהירות ובולטות לעין, פרחים, למשל. "אנשים מצטרפים עם העשייה", היא אומרת.

רותי גוזלי: "לאט-לאט התרצו חלק מהשכנים. בט"ו בשבט כל אחד תרם משהו ונטענו. יום אחר אמרתי לילדים בשכונה, בואו נאסוף אבנים במריצה. זו היתה מין חוויה של כולם".

ענת שי-נהרות גרה במרחק רחובות אחדים מרבי חלפתא. היא היתה רואה את שמרית בעת ששקדה על הגינה, והיום הן מכינות יחד שלטים הקוראים לתושבים לתרום פקעות לגינה לקראת החורף: "הלהיב אותי שבימים אלו, כאשר כל אחד חושב רק על עצמו, שמרית עושה משהו מעבר לגדר של הגינה שלה. היא באמת מעוניינת בדבר עצמו, והאנשים נאלצים להגיב. זה יוצר אינטרקציה. אנשים רואים אותה הולכת עם שתיל ביד או נוסעת עם שתילים בתחבורה הציבורית, וכל פעם היא חוזרת עם איזה סיפור".

שמרית: 'אני אף פעם לא פונה לאנשים, כי מצאתי שזה מרתיע אותם. אני עובדת בגינה וכשמישהו מתחיל לדבר איתי, אני משתפת אותו. מישהו שטייל פה עם הכלב שלו, הופיע יום אחד עם חצי משאית אדמה. יש שכן שעוזר לי עם מערכת ההשקיה, ענת תשקה כאן כשאני אסע לחופשה, שכנה אחרת שומרת על הגינה מהחלון שלה; יש המון דרכים להשתתף", היא אומרת בעיניים נוצצות. הפעלתנות והנחישות שלה מצליחות לנטרל אפילו את הרתיעה המיידית שמתעוררת אצל מנהל התחזוקה של הישיבה הסמוכה, כששמרית מבקשת ממנו לא לזרוק את הפסולת בחוץ, והוא מתרצה.

"אני גם קצת נודניקית", מודה שמרית. ענת: "מצאתי את עצמי באתר בנייה, מעמיסה אבנים ענקיות לתוך האוטו שלי. זה היה הזוי לגמרי, אבל ההזנחה מזיקה לכולם, וההרגשה שאתה תורם ליצירת מקום שאתה רוצה לחיות בו ולא רק לעבור דרכו בעודך נמנע מלהביט ימינה ושמאלה, היא נעימה בהחלט".

שיתוף הפעולה הוא הכרחי. אישה מבוגרת, המטפסת לאִטה בשביל, מעירה שהעציץ הגדול שהציבה שמרית בסוף הסמטה, כדי למנוע חניה מול הכניסה לבניין, מפריע למעבר ובעלה המתקשה בהליכה עלול להתקל בו בחושך. שמרית מקשיבה בתשומת-לב ומוצאת פתרון: היא תזיז את העציץ רק קצת, אבל תשים עליו פס מחזיר-אור.

בימים אלו היא מנסה להשיג הסכמה של בניין נוסף לפרוש ממנו קו טפטוף, ולעבד חלקה הנמצאת בעורפו. זהו בניין חדש יחסית, עם מעלית וחניה. "אנשים חונים, נכנסים למעלית ונעלמים; הם לא מכירים את השכנים שלהם ולא יודעים מה קורה סביב הבניין. שמתי להם מכתבים בתיבות ולא קיבלתי תגובה".

אך האדישות אינה מרפה את ידיה: "אנחנו יצורים חברתיים, ויש בעינינו ערך למקום הציבורי. אך עם העלייה ברמת החיים, הניכור והאוטומציה, אפשר לשבת מול המחשב בבית ולא לראות אף אחד. ובכל זאת, אנחנו זקוקים זה לזה, צמאים לחברה ולעזרה הדדית. גינה מטופחת, פרחים, שבילים ועצים היא מקום שנוצר בו מפגש אקראי וידידותי; אפשר להתחיל בו איזשהי היכרות ולהפיג את הניכור. אני חושבת שהאינדיבידואליזם הקיצוני של המאה העשרים – שאולי יש התחלה של התפכחות ממנו – הוא נורא, ואם אפשר לעשות משהו כדי לאפשר – לא לכפות, אלא לאפשר – קשר בין אנשים, זה משהו שכדאי לעשות. כל זה, כמובן, נוסף לערך האסתטי והערך של איכות האוויר שהצמחים מספקים, כי הם פולטים חמצן וסופגים חלק מהאבק".

הגינה שמתגלה לעין במורד רחוב רבי חלפתא היא מסוג מאוד מיוחד: לא הגינון המסודר של העירייה, ולא שטח הפקר. ניתן לראות בה גינה קהילתית. רותי גוזלי: "פתאום אני מכירה את אלה שגרים מולי. עשרים שנה לא הכרתי אף אחד מהם, היום הם מעריצים אותנו על הגינה". אבל הגינה ברבי חלפתא שייכת גם לקהילה רחבה יותר. אנשי הגן עומדים בקשר עם גופים שונים, כמו החברה-להגנת-הטבע שיוזמת את נטיעתן של גינות קהילתיות, הקרן-הקיימת שתורמת שתילים, המרכז הקהילתי השכונתי המקשר אותם עם אנשים שיוזמים שתילת גינות דומות, גרעין נוער המעוניין לגדל במקום ירקות אורגניים, מתנדבות מהגן הבוטני, ועוד. כמו ששמרית מקפידה לציין, "אכפתיות היא כנראה דבר מידבק".

אורח שמביט בגינה רואה רק את מה שמול עיניו; אך גנן המביט בכליל החורש רואה בו-בזמן את פריחתו באביב הבא, מתאר לו את הזית הצעיר כפי שייראה בעוד שנים אחדות, ויודע מה אפשר היה לעשות אילו עמדו לרשותו יותר משאבים.

שימרית: "מה הייתי עושה עם מים? הייתי שותלת שם יותר פרחים. הייתי שמה ספסלים וגם הייתי מוסיפה שם", היא מצביעה בידה וחולמת, "נגיד, איזו קשת כזאת עם מטפסים, כמו שער לגן".

נדמה שכמו ששמרית נלחמת בעשבים השוטים, בקוצים היבשים, בבוץ ובאדמת הטרשים, היא נלחמת גם בכמה מעמודי התווך של החיים האורבניים. מושגים ותפישות כמו לא "להיות פראייר" או "אף אחד לא ייהנה על חשבוני", או: מה שמחוץ לגדר שלי יכול ללכת לעזאזל, נדחקו ברבי חלפתא כמה מילימטרים הצִדה, מה שנותן קצת מקום לנשום אוויר נקי; בזכות הפוטוסינתזה, כמובן.

רוני אבולעפיה היא בימאית

לקריאת הכתבה הזמן/ני את גיליון מספר 29 של "ארץ אחרת"