ארץ אחרת

על פי ההלכה היהודית אזם הזורק זבל לרשות הרבים

אחראי במקרה של גרימת נזק. צילום: איל און

ההלכה והמסורת היהודית מנסחות אמירות חד-משמעיות באשר לשימוש הנכון ברשות הרבים והאחריות שעל האדם ליטול לנזק שהוא גורם מחוץ לביתו הפרטי. משניות מפורשות, דפי תלמוד רבים ודיונים ארוכים בספרות ההלכה במהלך הדורות עומדים כנגד התחושה הברורה שהשיח ההלכתי העכשווי בנושאים האלה רדום, ובחוץ מתחולל לנגד עינינו התוהו ובוהו הסביבתי.

מהי המשמעות של רשות הרבים? בניגוד למקום שהוא בבחינת "הפקר" ואינו שייך לאיש, ההלכה, כשהיא מגדירה שטח מסוים כ"רשות", רוצה לומר שעל שטח זה מוקנות לציבור בעלוּת וזכות שימוש; וזכותו של פלוני להשתמש בו היא כזכות חברו. זו גם הפרובלמטיקה היסודית הטבועה במושג "רשות הרבים", ותפקיד החברה הוא אם כן להגדיר את גבולות השימוש ברשות זו, שהרי מובן שרשותו של האדם ברשות הרבים היא רשות מוגבלת, וכן גם בעלותו עליה.

הקריטריון הראשון, והמרכזי, לשימוש שעושה אדם יחיד ברשות הרבים הוא הזמן. לכל אחד יש רשות להשתמש ברשות הרבים: ללכת, לרכוב, לנסוע, לחנות וכיוצא באלה, כל עוד השימוש הוא זמני ואינו פוגע בזכויות זולתו באותה רשות. פרקי הזמן של סוגי שימוש שונים ברשות הרבים הם שונים, לדוגמה: הליכה על המדרכה (עניין של שניות), שימוש במתקן בגינה ציבורית (עניין של דקות) וחניה לצד הכביש (עניין של שעות). קריטריון הכרחי נוסף הוא אופן השימוש: החניה מותרת בשולי הכביש אך אסורה (האומנם?) על המדרכה, וכן גם הדלקת האש בגינה הציבורית אסורה, אך מותרת בשטח פתוח מסוג אחר, וכדומה.

מפגע ברשות הרבים

סוגיה של מִפגע ברשות הרבים תפסה בתקופות קדומות מקום ניכר מאוד בדיון ההלכתי, ולא מעט פרקי משנה דנים בכך. בספר שמות (כ"א, ל"ג-ל"ד) נאמר: "וכי יפתַח איש בור או כי יכרה איש בור ולא יְכַסֶנוּ ונפל שמה שור או חמור. בעל הבור ישלם כסף ישיב לבעליו…". לאור פסוק זה קבעו חז"ל ש"בור", או "בור ברשות הרבים" הוא "אב נזק", קרי, אב-טיפוס לכל הנזקים הנייחים מעשה ידי אדם ברשות הרבים.

אחת המשניות הדנה בכך (בבא קמא ג', ג') מתארת מקרה, שבו אדם הוציא את שאריות החומר האורגני שלו (תבן וגֶפֶת) לרשות הרבים, כדי שעם הזמן הם ישמשו חומר לזיבול. הזבל נוצר כתוצאה מדריכתם של העוברים ושבים, ויש להבין שפעולה זו היתה כנראה מקובלת באותה תקופה. עם זאת, אין כל ספק שהדבר היה עלול לגרום להחלקה ולנזקי גוף אצל ההולכים, ובמקרה זה חלה על מי שהוציא את הזבל לרשות הרבים חובת פיצוי לאדם שניזוק. אולם המשנה מוסיפה וקובעת, שאם אדם אחר לקח את אותו "זבל" לשימושו, הוא לא עבר על איסור של גזל, כיוון שחכמים הפקיעו אותו מרשות הבעלים הראשונים. בהמשך אותה משנה קובע רבן גמליאל כלל, שחל על כל המקרים מן הסוג הזה: "כל המקלקלין ברשות הרבים והזיקו, חייבין לשלם, וכל הקודם בהן זכה"'.

ובנוגע לזבל באשר הוא, יש לזכור כי הטיפול בזבל ושיטות להטמנתו בעולם העתיק היו שונים לגמרי מאשר בתקופתינו. האשפה היתה אז אורגנית ברובה המוחלט, והזבל – וזו גם כנראה המשמעות הראשונית של המילה – לרוב "מוּחזר" ושימש לזיבול, לטיוב הקרקע. בעיות האשפה העיקריות היו כנראה מים ובוץ, קוצים ושברי זכוכית, שלא היה להם שימוש חוזר, וכן אבנים וסלעים שסוקלו משדה כלשהו. ספרות חז"ל עוסקת באריכות בכל הנושאים האלה, בעיקר מן ההיבט של הנזק שעלול להיגרם בשל השלכת אשפה מן הסוג הזה ברשות הרבים. באותם ימים לא נעשה איסוף אשפה מסודר, וגם לא היה שום ביטוח רפואי שהיה עשוי לכסות על נזקי גוף וממון. וכך, כל אדם נשא באחריות מלאה לרכושו, לנזקים שגרם וגם לאשפה שרצה להיפטר ממנה.

כאן יש להעיר, שעל-פי ההלכה היהודית, אדם הזורק זבל לרשות הרבים אינו יכול להימלט מן האחריות במקרה של גרימת נזק, גם אם מבחינה משפטית הזבל היה להפקר משעה שיצא מידי בעליו, ובלשונו של הרמב"ם (הלכות נזקי ממון י"ג, ה'), "שכל המפקיר נזקיו במקום שאין לו רשות לעשותה מִתְחילה חייב [בנזק] כאילו לא הפקירן". יכולים אנו לומר, שבימינו זבל מכל סוג שהוא או פח זבל המונח ברשות הרבים גורם לנזק: הוא תופס שטח ציבורי ולעתים אף חוסם את המעבר, עלול לגרום לפציעה ומפיץ ריח רע, וייתכן שגם מחלות. החוק קובע, שאסור להוציא זבל מכל סוג שהוא ופחי אשפה מתחומי שטחו של הבניין שאחראי להם, ועד לזמן איסוף האשפה יימצאו פח הזבל והאשפה ברשות היחיד (כלומר, בתחום הבית או הבניין). בזמן האיסוף עצמו מותר להניח לפרק זמן קצר זבל ופחים ברשות הרבים, ולאחר מכן יוחזר פח האשפה לשטחו הפרטי של הבניין. למעשה, גם זבל התופס מקום רב, שאינו נכנס לפח האשפה הרגיל, אסור שיהיה מונח ברשות הרבים. בעיה זו אינה חדשה, ובארצות שונות (וגם במקומות מסודרים אצלנו בארץ) פתרו אותה בכך, שהתירו להוציא לרחוב אשפה מן הסוג הזה רק בתאריך מסוים וידוע מראש, שקבעה הרשות המקומית.

מספרות חז"ל עולה, שלבעיית הזבל והנחתו ברשות הרבים לא נמצא בעצם פתרון מלא. לא היה ניתן לאסור על הציבור להשתמש ברשות הרבים להשלכת זבלו, וחז"ל מצִדם קבעו במסגרת אותה מציאות הגבלות אלו ואחרות, וכל זאת כדי שיהיה אפשר לנהל חיים סבירים.

לא כן היה אצל ה"חסידים". החסידים לא קיבלו את שורת הדין הרגילה שרוב בני-האדם מקבלים, והחליטו להחמיר עם עצמם. החסיד של תקופת חז"ל, להבדיל מן החסיד והחסידות של תקופתנו, מחליט בעצמו, ללא הנחיה מימסדית כלשהי, שההלכה הרגילה שבה הולכים רוב בני-האדם אינה מספקת אותו, והוא מגדיר לעצמו, ולעצמו בלבד, הגדרות מחודשות של המותר והאסור. מעשיהם של החסידים המסופרים במשנה ובתלמודים מציגים את האידיאל, את המעשה שראוי לשאוף אליו, ומזכירים שהחוק הוא מעין פשרה בין הרצוי למצוי. וכך מסופר (בבא קמא ל', א'): "חסידים הראשונים היו מצניעים קוצותיהם וזכוכיותיהם בתוך שדותיהן ומעמיקים להן שלושה טפחים, כדי שלא יעכב המחרשה. רב ששת זרק אותם באש, רבא בנהר החידקל".

הנוהג באותה תקופה היה להטמין את השיחים הקוצניים ואת שברי הזכוכית במקומות מסתור ברשות הרבים, כמו מתחת לגדרות בין הבתים, כדי שלא יזיקו. במקום זאת השאירו אותם החסידים ברשותם, והטמינו אותם עמוק באדמה. פעולת החסידים מבהירה את גודל האחריות שחשו בנוגע לרכושם שעלול להזיק. לפי גירסה שונה של אותו סיפור – המציבה רף גבוה מאוד לאחריות היחיד ביחס לרשות הרבים – החסידים היו אוספים את הקוצים ואת שברי הזכוכית מרשות הרבים. רבא, שהשליך את הזבל לנהר, פעל גם הוא לפנים משורת הדין, שהרי הגיע עד הנהר עם זבלו, פעולה הדורשת מאמץ ותכנון רב. יש לציין, שהיום פעולתם של אלה שהיו משליכים את הזבל לנהר או מעלים אותו באש לא היתה מתקבלת בברכה. אך בניגוד לימינו, הנהר ובייחוד קרקעיתו נחשבו בעת העתיקה למקום שהוא בבחינת הפקר גמור, וכיוון שהסביבה והפסולת היו אז הרבה יותר נקיות מאשר היום, היה טבעי בעיני אותם חסידים להשליך את הקוצים ואת שברי הזכוכית דווקא שם, ולא בתוך רשות הרבים.

תפישת שטח ציבורי למטרות פרטיות: "גֶזל הרבים"

בעיה קשה, ההולכת ומחמירה עם השנים, היא תפישת השטח הציבורי על-ידי גורמים פרטיים. נזכיר בקצרה את חופי הים ההולכים ומצטמצמים בגלל גורמים כלכליים אינטרסנטיים, הסוגרים את החופים כדי להפיק מהם רווח כלכלי, או את מי המעיינות הציבוריים שחברות המוכרות לנו מים מינרליים עושים בהם כבתוך שלהן. כדי להבין עד כמה ההלכה היהודית חד-משמעית בהתנגדותה לתופעות האלה, נעיין במשנה הבאה (בבא מציעא י', ה'): "המוציא זבל לרשות הרבים: המוציא מוציא, והמזבל מזבל. אין שורין טיט ברשות הרבים ואין לוֹבְנין לבנים. אבל[כך במקור? פעמיים "אבל"?] גובלין טיט ברשות הרבים אבל לא לבנים. הבונה ברשות הרבים: המביא אבנים מביא, והבונה בונה, ואם הזיק משלם מה שהזיק".

בדומה להיתר להוצאת הזבל לרשות הרבים לזמן קצוב, אין לצפות שפעולות הנגזרות מהקמתו של בניין יתבצעו רק בשטח הפרטי ולא יגלשו גם אל רשות הרבים. אך המשנה קובעת בבירור, שאין להשהות את החומרים ברשות הרבים. רש"י בפירושו לגמרא מדגיש שוב ושוב, שאין לבצע פעולות שתוצאתן תפישתו של שטח ציבורי לזמן רב. אך לא זאת בלבד; אם חשבנו שמותר להניח את הלבנים ואת חומרי הבנייה ברשות הרבים ולוּ לזמן קצר, מדברי רש"י עולה שאין הדבר כך, וחובה על האדם הבונה בית לקבל את הלבנים מידו של המביא ולבנות את הבניין לאלתר.

בימינו, לעומת זאת, קבלנים הבונים ומשפצים בתים ודירות, פורקים לא אחת את אבני הבניין ושאר אביזרי הבנייה ברשות הרבים, לרוב על המדרכה, והבנייה בפועל מתבצעת רק לאחר זמן-מה, ולעתים אף לאחר שבועות רבים. ובאשר לפסולת הבנייה, עניין שבשגרה הוא שהקבלן שוכר מכולה גדולה לפינוי אשפה ומניחהּ ימים רבים ברשות הרבים, על המדרכה או על הכביש. שתיים רעות ישנן כאן: האחת תפיסת השטח הציבורי וחסימתן של דרכי גישה, בעיקר להולכי-רגל, והשנייה – גרימת נזק ודאית לרשות עצמה בחריצת חריצים באספלט ובריסוקו.

אופני שימוש שונים ברשות הרבים, או תפיסתה למטרות פרטיות, מוגדרים בכמה מקרים וחיבורים כ"גזל רשות הרבים", או "גזל הרבים". כלומר, חריגה משימוש סביר ותפיסתו של שטח לזמן ממושך הופכים את הפעולה לגזל. בשנים האחרונות, שבהן גזל רשות הרבים היה לא אחת לנורמה, אנו מוצאים בתי-קפה שדואגים ללקוחותיהם שומרי המצוות ובונים להם סוכות בחג. לכאורה, זה מבורך, אך יש לדעת שהנושא הזה מעסיק את לומדי התלמוד מאז ימי ר' אליעזר הגדול במאה ה-1 אחה"ס. לדעתו, סוכה הבנויה ברשות הרבים פסולה, וכך נאמר שם: "סוכה גזולה והמסכך ברשות הרבים, ר' אליעזר פוסל וחכמים מכשירין" (בבלי סוכה ל"א, ע"א). הצמדת שני המקרים אומרת דרשני, ולדעת ר' אליעזר, אדם הבונה סוכה ברשות הרבים הוא גזלן, כמוהו כאדם שגזל סוכה. שימוש כזה ברשות הרבים הוא פסול, ופעולה ממין זה היא בגדר "מצווה הבאה בעבירה", והעבירה היא "גזל הרבים" (רש"י, שם). אמנם שיטתו של ר' אליעזר לא היתה להלכה הפורמלית, אך דעתו החריפה המשיכה להידון בספרות ימי-הביניים ובספרי ההלכה המודרניים. גם בתלמוד הירושלמי (מסכת סוכה ג', א') מצאנו סיפור על אחד החכמים, שעשה סוכה ברשות הרבים וחברו שאלו: "מי התיר לך?'". יש להסביר, שהמחלוקת בין ר' אליעזר לבין החכמים מתייחסת למקרה של "בדיעבד" בלבד, כלומר, מקרה שבו הסוכה כבר עשויה. אולם ברור שמלכתחילה, גם לדעת חכמים, אסור להקים סוכה ברשות הרבים. כך גם נפסק במפורש ב"שולחן ערוך", ובחיבור הידוע "משנה ברורה" ישנו דיון ארוך מאוד בנושא. בספר עוד יותר פופולרי, "קיצור שולחן ערוך", המצוי כיום כמעט בכל בית דתי, הודגשה דווקא הדעה המחמירה. שם נכתב: "אסור לעשות סוכה ברשות הרבים, ובשעת הדחק שאין לו סוכה אחרת בשום אופן, יושב בה ומברך עליה". על גזל הרבים נכתב בתוספתא (בבא קמא י', י"ד): "חמור גזל הרבים מגזל היחיד, שהגוזל את היחיד יכול לפייסו ולהחזיר לו גזילוֹ, והגוזל את הרבים אין יכול לפייסן ולהחזיר להם גזילתן".

אחת הבעיות הגדולות, שכל הולכי-הרגל המהלכים בעיר נתקלים בה, היא המכוניות החונות במקומות אסורים וחוסמות את המעבר הבטוח. ראוי לשים לב, כי המכונית היא הרכוש היחיד השייך לאדם פרטי שמונח דרך קבע ברשות הרבים, ועל-פי קני-המידה ההלכתיים שהבאנו לעיל בנוגע לתפיסת שטח ציבורי על-ידי אדם פרטי, אין זה דבר מובן מאליו כלל. מלכתחילה, על-פי ההלכה, לא יכול להינתן היתר לאחסן רכוש פרטי מכל סוג שהוא ברשות הרבים דרך קבע. אם אכן יש היתר הלכתי להחנות כלי רכב ברשות הרבים, הריהו הֵיתר שבדיעבד, כי אין ברירה אחרת. ואכן, המרחב הציבור בימינו מתוכנן כולו כך שיתאים גם לחניית מכוניות, וכל אחד מאיתנו מבין שאין דרך סבירה אחרת לנהל את חיינו. ובכל זאת, כל אדם המחנה את רכושו הפרטי ברשות הרבים ותופס שטח ציבורי למטרותיו הפרטיות, צריך לחוש ולהבין את הבעייתיות שישנה בנושא זה מלכתחילה.

וכך כותב הרב מנשה קליין, בעל השו"ת "משנה הלכות", בתשובה לשאלה המתייחסת לחניית כלי רכב (חלק ד', סימן רכ"ו): "הנה רחוב העיר הוא רשות רבים וכל מי שרוצה לעמוד שם בלי רשות, אסור לעמוד בו יותר מהצריך לו לצורך משאו או הליכתו, ככל שאר בני העיר. אלא שנבחרי העיר, עם המושל שהוא הראש העיר, החליטו ליתן רשות הִשתמשוּת וזכות לעמוד בזמנים ידועים ברחוב העיר בעד תשלום שכר…". בהמשך תשובתו כותב הרב קליין: "היו לי הרהורי דברים באנשים שיש להם מכונית ולא מצאו מקום ליכנס עם המכונית, ומעמידים המכונית ברחוב במקום אשר אסור מדינא לעמוד שם. לבד ממה שעוברים בזה על דינא דמלכותא דינא, יש בזה עוד איסור של גזל הרבים, כיוון שהרחוב שייך לכל העולם והוא גוזל מהם, ופלא שהעולם לא נזהרים בזה כי קשה גזל הרבים". והוא מסיים וכותב: "וצריך עיון מאוד, מדוע סמכו אפילו שומרי התורה שמניחין המכונית נגד החוק". יש להדגיש, שעל-פי דברי הרב קליין, כל אדם המחנה את רכבו בניגוד לחוק (במקום אסור, או במקום המיועד לחניה בתשלום, בלי ששילם) כמוהו כגזלן.

היבט חמור נוסף של חניה על מדרכה הוא סכנת הנפשות שגורם אדם, החוסם את המעבר הבטוח להולכי-רגל. בספרות השאלות והתשובות המודרנית יש התייחסות גם לבעיה חמורה זו. הרב יצחק וייס, בעל השו"ת "מנחת יצחק", עונה על השאלה אם מותר למסור לשלטונות אדם המסכן את הציבור על-ידי נהיגה לא זהירה וחניה במקום אסור. הרב וייס מגדיר את הנהג הלא-זהיר כ"רודף", כלומר, אדם הגורם לסכנת חיים בסביבתו, ומכאן שיש לעוצרו במהירות האפשרית. על מי שמחנה את רכבו על המדרכה כותב הרב, שהוא מוגדר כמי שחופר בור ברשות הרבים. והוא ממשיך ומצטט בהקשר זה את הרמב"ם (הלכות רוצח ושמירת נפש י"א, ג'), "שכל מכשול שיש בו סכנת נפשות מצוַות עֲשֶׂה להסירו ולהישמר ממנו ולהיזהר בַּדבר יפה, שנאמר: 'הישמר לך ושמור נפשך', ואם לא הסיר והניח המכשולות המביאים לידי סכנה ביטל מצוות עשה ועבר ב'לא תשים דמים'".

לבד מאותם עבריינים החונים על המדרכות שלא ברשות, מסכנים בכך את הציבור וגוזלים מן הרבים, בשנים האחרונות אנו עדים לתופעה שהולכת ומתפשטת בעיקר בערים הגדולות, והיא היתרים של הרשויות המקומיות לחניית כלי רכב על המדרכות. הגם שבחלק מן המקומות שהיתר זה ניתן בהם מדובר במדרכות רחבות מאוד, הרי ברוב המקרים אין זה כך. גם אם הדבר נעשה בהיתר של הרשות המקומית, הרי על-פי הדברים שנכתבו לעיל, אדם המפריע בדרך כלשהי להילוך חברו ברשות הרבים הרי הוא גזלן, ומעבר לכך אותו בעל רכב מסכן את הולך-הרגל, שנאלץ בגללו לרדת אל הכביש ולהלך שם. ראוי להביא כאן את דברי הרב משה פיינשטיין (1895, ביילרוס – 1986, ניו-יורק), שהיה מגדולי הפוסקים במאה העשרים ועסק רבות בבעיות ההלכתיות שהתעוררו בעקבות הגילויים וההמצאות של המדע והטכנולוגיה המודרניים. וכך כותב הרב פיינשטיין בספר תשובותיו "איגרות משה" (אורח-חיים ה', כ"ח, י'): "רשות הרבים אינו מקום שרשאי כל אדם לעשות בו מה שרוצה… ומדין התורה יש עוד יותר להחמיר ממה שמחמירין מצד חוקי המדינה". מכאן, שאותה רשות מקומית מחטיאה את הציבור וגורמת לו מבחינה הלכתית לגזול את הרבים.

גרימת נזק לרשות הרבים

האוויר והאטמוספירה המאפשרים את החיים על פני כדור הארץ הם עוד סוג של רשות רבים. הזכרנו לעיל את המושג "מקלקל רשות הרבים", ודינו של מקלקל זה שהוא צריך לשאת באחריות על הנזק שנגרם, ובלשון המשנה (בבא מציעא ג', ד'), "כל המקלקלין ברשות הרבים והזיקו, חייבין לשלם". כיצד יש להתייחס לפליטת הגזים הרעילים מן המכוניות שכולנו נוסעים בהן? גזים אלה מזהמים את האוויר ואת האטמוספירה וגורמים למחלות רבות בבני-האדם. קול דמי אחינו צועקים אלינו מן האדמה, שהרי על-פי נתונים רשמיים, למעלה מאלף בני-אדם מתים כל שנה כתוצאה מזיהום האוויר רק בגוש דן. כיום כבר ידוע, שהגורם העיקרי לזיהום האוויר בערים הגדולות הוא לא אחר מאשר כלי רכב. המסקנה העולה היא קשה ביותר: הנוסעים ברכב – ולמעשה, כולנו – אשמים באופן זה או אחר בגרימת מוות. האם ניתן לפתור בעיה זו בדרך שבה התייחסנו לעיל לסוגיית החניה הבעייתית: לומר שאין מה לעשות ואין דרך סבירה אחרת לנהל את חיינו? האם חייהם של בני-אדם שווים פחות מהזכות לנוע בדרכים? אכן, בעלי הרכב משלמים מסים אלה ואחרים ובכך אפשר לפתור חלק (קטן) מן הבעיה הכספית, אך בהלכה היהודית לא יעלה על הדעת להתיר מלכתחילה מעשה הפוגע בבריאותו של אדם ואף עלול לגרום למותו, בהנחה שהכסף יפתור את הבעיה, כמאמר הפסוק: "ולא תיקחו כופר לנפש רוצח" (במדבר ל"ה, ל"א).

במאמר פרי עטו של ראש הישיבה,[איזו ישיבה?] הרב יואל בן-נון, בשם "קיצור הלכות דרכים", שהתפרסם לאחרונה בעלון ישיבת הקיבוץ הדתי, "משלב" (וניתן לקרוא אותו גם באינטרנט, באתר "כיפה"), מתייחס המחבר בפרטי-פרטים, על פני עשרות עמודים, אל נושא הנהיגה הזהירה בדרכים וההתנהגות הראויה בכביש, וממקם את הנושא כולו במקום הראוי לו בהלכה היהודית. נקודת המוצא של המאמר היא ש"האוחז בהגה כמו אוחז נשק בידו",[מראה מקום מדויק: "משלב", מספר גיליון, שנה, עמוד?] ומכאן ש"תאונות רבות אינן אלא מעשי רצח בשגגה".[כנ"ל] וזה המקום לשאול, האם גם קלקול רשות הרבים וזיהום האוויר, ההורג פי כמה וכמה בני-אדם מאשר תאונות הדרכים, אינו נושא שראוי לתשומת-לב מרבית מצִדם של פוסקי ההלכה ושומריה? פוסקים אלה בכוחם להמליץ, למשל, להשתמש במידת האפשר בתחבורה הציבורית ולהימנע מנסיעות מיותרות בכלי הרכב הפרטיים, ואף להתייחס לכל חוקי המדינה והרשויות העירוניות הנוגעים לשימוש בכלי רכב כאל פסק הלכה מחייב. יש להדגיש ולומר, שזיהום האוויר הוא רק דוגמה אחת לקלקול רשות הרבים; עליו ניתן להוסיף עניינים כמו הקרינה הנפלטת מהאנטנות הסלולריות ונזקי השימוש בטלפונים הסלולריים, זיהום הים ומי התהום, ועוד תחומים המציבים אתגר גדול וקשה בפני העוסקים בהלכה ובפני שומרי המצוות.

על אף העדרו של קנה-מידה הלכתי להתמודדות עם התוצאה החמורה של הנסיעה בכלי רכב, עלינו לצפות מפוסקי ההלכה שייענו לאתגר ויפרצו אל תחום חדש, וינחו בו את הציבור כיצד בכל זאת יש לנהל את חיינו תוך שמירה מרבית על נקיון האוויר שאנו נושמים ברשות הרבים – כי בנפשנו היא.

רשות היחיד כנגד רשות הרבים

התחושה הטבעית לנו היא שאם ברשות הרבים איננו יכולים לעשות כאוות נפשנו, הרי בחלקתנו הפרטית – רשות היחיד – רשאים אנו לעשות כרצוננו. אך תחושה זו אינה נכונה כלל. בימינו ישנם חוקים ותקנות האוסרים על פעולות רבות בחלקתנו הפרטית: אין להרעיש בשעות מסוימות, לא ניתן לבנות ללא קבלת היתר, כל שינוי בחזית של בניין דורש גם הוא אישור. בספרות ההלכה יש מושג "היזק ראייה", שפירושו נזק שנגרם כתוצאה מהסתכלות של אדם אחר (גם מתוך דירתו-הוא) אל תוך שטח חברו, ואלו הן רק דוגמאות, שהרי כל רשות יחיד גובלת ברשות יחיד נוספת או ברשות הרבים, ויש לכך השלכות מיידיות בעולם ההלכה והמשפט.

גם בעולם העתיק, כמו בימינו, נהגו להפקיע שטחים פרטיים למען הרבים, כגון סלילה או הרחבה של דרך או נטיעתו של גן ציבורי. בימינו חוק העתיקות קובע, שהשטח שבו מצויות עתיקות מופקע מבעל החלקה; והממצאים הארכיאולוגיים שנמצאו שם ודאי אינם שייכים לו. אך הרבה מעבר לכך, בבסיס המסורת וההלכה היהודית עומדת תפישה דתית הניכרת היטב, ולפיה רכושו הפרטי של אדם אינו שלו באמת, אלא ניתן לו כפיקדון, ועליו להשתמש בו כראוי. כך ניתן להבין את מתנות העניים, "לקט שיכחה ופאה": העברת תבואה מרשותו של היחיד אל ההפקר, למען העניים. תפישה זו באה לידי ביטוי מובהק במצוות השמיטה והיובל, שעל-פיהן כל שדותיו של אדם מופקעים ממנו, לעתים אף באופן קבוע.[לצמיתות או בתדירות קבועה?] גם במצוות השבת בא רעיון זה לידי ביטוי, אם כי בדרך שונה: חפצים מסוימים מוקצים ואסורים בשימוש, אף על פי שהם בבעלותו המלאה של אדם. האיסור "בל תשחית", שזכה לפרשנות מורחבת מאוד במהלך הדורות, קובע שאסור לאדם להשחית רכוש לשווא, גם אם מדובר ברכושו הפרטי.

גם אילו הבעלות על רכושנו הפרטי – רשות היחיד – היתה מלאה, הרי רכוש זה יכול לעבור מיד אל יד מרצוננו, אם נמכור אותו או ניתן אותו במתנה, ואף שלא מרצוננו, כמו רכוש שמעקלת ההוצאה-לפועל. לעומת זאת, רשות הרבים לעולם תשתייך לרבים, כלומר, לכולנו. וכך מתואר בסיפור הבא (בבא קמא נ', ב'): "מעשה באדם אחד שהיה מסקל מרשותו לרשות הרבים, ומְצאוֹ חסיד אחד. אמר לו: 'רֵיקא, מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך?'. לגלג עליו. לימים נצרך למכור שדהו והיה מהלך באותו רשות הרבים ונכשל באותן אבנים. אמר, 'יפה אמר לי אותו חסיד: מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך?'".

רק לאחר שנכשל באבנים שהוא עצמו השליך, הבין אותו אדם שבאופן פרדוקסלי, רשות היחיד שאנחנו חשים כי היא שלנו ורק שלנו, בעלותנו עליה זמנית בלבד, ואילו רשות הרבים, שלכאורה היא יותר מרוחקת ויותר מנוכרת, בעלותנו עליה קבועה.

סגנון חיי היום-יום מאלץ למעשה את האדם הרגיל להניח את מיטלטליו, לשפוך מים, להוציא אשפה ולשים חומרי בניין ברשות הרבים, ולפיכך לא ניתן לאסור פעולות אלה לחלוטין. אולם ההלכה היהודית מגבילה אותן מאוד, ומהתבוננות במכלול המקורות עולה ללא ספק, שההיתר לפעולות אלה ברשות הרבים הנו היתר של "בדיעבד" בלבד, ולא של "לכתחילה". הרי רצוי שקלקול רשות הרבים לא יתקיים כלל, וכל אדם ייפתר מקוציו, שברי זכוכיותיו ושאר זבלו בשטחו-שלו ולא ברשות הרבים. אולם זוהי גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה, וקשה להאמין שחברה ממין זה התקיימה אי-פעם. אך באופן פרדוקסלי, ובניגוד לתחושתנו הטבעית, בעלותנו על רשות הרבים היא הרבה יותר קבועה ויציבה מהבעלות על רכושנו הפרטי. מרוח מקורות ישראל ומההלכות השונות עולה בבירור, שאם יש משהו שהוא באמת שלנו, הרי הוא משותף לרבים ולא נועד לאדם פרטי. רכושנו, ולמעשה גם גופנו, אינו שלנו בשלמות. בגוף אין אנו רשאים לפגוע, שהרי אין הוא שלנו כלל. הגוף מופקד אצלנו לתקופה מסוימת בלבד, ובבוא היום יחזור אל מקורו: "עד שובך אל האדמה כי ממנה לוּקחתָ כי עפר אתה ואל עפר תשוב" (בראשית ג, י"ט). אפילו נשמתו של אדם אינה שייכת לו. הפיוט המפורסם אומר: "הנשמה לך והגוף שלך", ואם בגוף אין אנו רשאים לפגוע, בנשמה על אחת כמה וכמה.

בן-אדם היה ויישאר זמני בעולם, וכך גם רכושו. היקום, כדור הארץ והאדמה לעולם יישארו אחרינו. הכביש, המדרכה, הגן הציבורי והאטמוספירה המאפשרת לנו את החיים, הם למעשה מקומות השייכים לנו יותר מכל דבר אחר על פני האדמה. עלינו לדעת להשתמש בהם כראוי, ולשמר אותם עבורנו ועבור צאצאינו בדורות הבאים.

אלישיב פרנקל הוא דוקטורנט לתלמוד באוניברסיטה העברית ומחנך בבית-הספר רעות בירושלים

הכתבה פורסמה ב"ארץ אחרת" מספר 29: "למי שייכת רשות הרבים". להזמנת הגיליון לחצו כאן